המסע לסין – לירז אמסטרדם

לירז אמסטרדם היא סטודנטית שנה רביעית לרפואה סינית בקמפוס ברושים, אסיסטנטית במגמת טווינה, רעיה ואם לשלוש.

המסע לסין
שמי לירז ואני סטודנטית במכללת ברושים במגמת רפואה סינית וטווינה שנה רביעית.

את סין פגשתי לראשונה כשהייתי בת 16, כשקינון היחסים בין סין לישראל נפתח. נסעתי יחד עם להקת המחול בה רקדתי לייצג את ישראל. זכרתי אותה מלוכלכת מאוד, מלאת שווקים ברחוב, זכרתי את השירותים ״בול פגיעה״ בלי דלתות, זכרתי את השוני המובהק כל כך ביננו, הישראלים לבין הסינים.
איך מתמצתים שלושה שבועות של עולם חדש שנגלה בפני לדף אחד? המראות, הריחות, הטעמים, האנשים.

נחתנו בסין, יצאנו משדה התעופה והדבר הראשון שפגשנו המוני אדם בשדה התעופה, עומס מטורף של מכוניות וזיהום אויר. עלינו לאוטובוס, התבוננתי דרך החלון ולאט לאט קלטתי שאני בסין, רחוק מהבית, רחוק מהבנות והבעל, לשלושה שבועות שלמים. זה שוקע לאט לאט… הפקק הארוך דווקא הטיב איתי. נכנסתי לסוג של מדיטציה תוך כדי צפייה בחלון על מנת להבין את גודל החוויה העומדת לפניי.
לאחר התמקמות קצרה במלון, הוצפנו במידע על כיוונים, מפות, הוראות לרכבת התחתית, שמות של מקומות, מידע על גינוני נימוס הנהוגים כאן, ואנחנו הסטודנטים מנסים לקלוט הכל, לרשום ולהבין, כי לנו הכל נשמע כמו סינית. בימים הראשונים עברנו מסע כומתה להתמצאות במרחב, שימוש בתחבורה הציבורית, למדנו איך לבקש בסינית ״בלי חריף״, ״בלי בשר״, ומאוד להתאפק לא לחבק אף אחד כי לא נהוג להיכנס למרחב האישי של האדם העומד מולך.

בית החולים
הגענו להיכרות ראשונית עם בית החולים בו נעבוד. הופתעתי לראות כי מדובר על בית חולים מודרני לכל דבר. מידי יום הגענו לבית החולים לעבוד וללמוד מהרופאים. מצוותים לשלשות, בכל שלושה ימים עברנו ללמוד מהרופא הבא, נחשפים לטיפולים שונים, דיקור, טווינה, צמחים.
הרופאה הראשונה אליה צוותנו הייתה ד”ר וונג, אני חייבת לציין כי לקחת לי זמן לספוג את עבודתה, ואפילו עכשיו אני עדין מנסה להבין את דרך פועלה. אם הייתי צריכה לתאר בשתי מילים את עבודתה הייתי אומרת ״טיפול ערפדים״. ד”ר וונג עובדת עם אנשים שסובלים משיתוקי פנים, מספזמים בפנים, ומהרפס זוסטר. היא מאמינה כי צריך להניע מאוד את הצ׳י ולכן משתמשת רבות בכוסות רוח, בהקזות דם קיצוניות, ובאלקטרו. היא גם מטפלת ב״מחטי אש״, מחטים מחוממות עבות במיוחד )בעובי של שיפוד עץ(, ודוקרת את האיזור בו פרץ ההרפס-זוסטר, ואז מטפלת במקום בכוסות רוח שינקזו את הדם. ראינו אותה עושה להטוטים עם אש וכוסות רוח, והטיפול שלה בפציאליס כולל כיסוי הפנים במחטים, וכל זאת היא עושה במחי יד, בלי להזיע. ד”ר וונג היא אישה קטנת ממדים, אך כולה אש ואנרגיה מטורפת. היא הייתה סבלנית לכל מטופל, והכירה היטב את מטופליה, אף שהיא מקבלת כמאה מטופלים מדי יום וזאת עד השעה 12:00 בצהריים. לא נראה כי היא מתעייפת כלל. כל מטופל מגיע עם המחברת שלו שם כתובה ההיסטוריה הרפואית שלו, שום דבר לא ממוחשב, והכל בסדר מופתי.

הרופא השני שפגשתי היה ד”ר ליו, המתמחה בעזרה לאנשים עם שיתוקי רגליים המתקשים בשליטה בצרכים, ומטפל גם בנשים עם בעיות פריון. לד”ר ליו יש פרוטוקול מסוים בו הוא משתמש, הוא עובד דרך הדרמטומים בחוליות הגב התחתון המעצבבות את מערכת העיכול ושלפוחית השתן. אצלו ראינו לראשונה איך מחדירים מחטי 5 צון לפורמנים, ואיך פורמולת נקודות אחת יכולה להתאים למגוון בעיות.

הרופאה השלישית היא ד”ר פנג, אצלה פגשתי לראשונה בסוג של עדינות באופן הטיפול. ד”ר פנג משלבת בטיפוליה גם דיקור אוזן והעשירה אותנו בהרצאה על המחקר שלה בה היא בודקת את השפעת הדיקור על ילדים עם סינדרום טורט.

כטווינאיסטית מושבעת חיכיתי להגיע כבר למחלקת טווינה. דווקא בה, התאכזבתי לגלות כי לא הייתה שם כלל התייחסות לנפש המטופל, והטיפולים נראו כטיפולים מכנים ולא יותר. בחדר היו מכשירי מתיחה אליהם היו מחוברים חלק מהמטופלים, אחרים טופלו בטווינה וכוסות רוח, אך הכל היה מאוד מכני וענייני. לעומת זאת הרשים אותי כי מנהל המחלקה הוא רופא אורטופד מנתח, והוא אחראי על תכנית הטיפולים של הפציינטים והוא המנחה את המטפלים בעבודתם. גם במחלקה זו המטופלים לא מעיזים להתלונן שהטיפול כואב, ומתמסרים למטפל באופן מוחלט.
במחלקת צמחים ישבנו ליד הרופאה המחלקת את המרשמים וניסינו להבין את שמות הצמחים. אחת הרופאות הייתה נחמדה במיוחד, היא הדפיסה לנו העתקים של מרשמים, הסבירה על הצמחים השונים ונתנה לנו לבדוק דופק ולשון למטופלים. בבית החולים נעזרנו באסיסטנטים של הרופאים, בעצמם סטודנטים לרפואה סינית, חלקם דוברי אנגלית די טובה, חבר׳ה צעירים ומקסימים שהתאמצו לא מעט כדי לסייע לנו, ועשו הכל על מנת שנרגיש בנוח. אחת
האסיסטנטיות אליה נקשרתי במיוחד, הייתה בחורה בשם טיאן פאן פאן. היא עבדה צמוד לד”ר וונג, והייתה נפלאה, חייכנית, ולא הפסיקה לעזור ולחבק.
אחר הצהריים התקיימו בבית החולים הרצאות, בכל פעם נושא אחר. ההרצאות היו ברובן מעניינות ומלמדות, אף הקושי עם השפה והתרגום שדרש מאתנו סבלנות רבה.

סין הקסומה
סופי השבוע והערבים הפנויים הוקדשו לטיולים ושופינג, בהדרכתם של מוטק׳ה טוביה ועינת. הטיולים היו מדהימים, ומלווים בסיפורים יפים, ומראות שלא
אשכח. אחד המקומות היפים ביותר שביקרנו בהם היה פארק האדמה, שם צפינו בסינים מקומיים רוקדים ריקודי עם, ריקודים סלוניים, מתאמנים בצ׳יקונג וטאי צ׳י, עושים מדיטציה, ונהנים ממזג האוויר המושלם. האווירה הייתה קסומה, אלו היו רגעים שלא רציתי שיחלפו.

הטיול לגבעות הניחוח היה קסום. עלינו ברכבל למעלה הגבעות, אפילו אני הפחדנית הסכמתי לעלות והחוויה הייתה מהממת, יכולנו לצפות על כל בייג׳ינג. את הירידה מהגבעות עשינו ברגל, חוויה בפני עצמה. הביקור בעיר האסורה היה מרשים, ממש יכולתי לדמיין כיצד חיו שם, טיפסנו לחומה הגדולה ברגל, ביקרנו
בפארק הבמבוק הסגול, שם הערבות הבוכיות מקיפות את הנהר, והלוטוסים במים במלא הדרם ויופיים מקשטים את הנוף.

חנות הציוד ובית המרקחת
חיכינו בציפייה רבה להגיע לחנות הציוד ובית המרקחת, וכשנכנסנו לשם הרגשתי כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים. כולנו התרגשנו מאוד והמורים הדריכו אותנו מה לקנות ומה כדאי שיהיה לנו בקליניקה. בדחף הרגע, רכשתי לי גם כל מני ״צעצועים״ שאני בספק אם אשתמש בהם, אך הייתי חייבת שיהיו שלי, גם אם יעמדו על המדף ליופי או למזכרת לרגעים היפים בסין.

אתגר האוכל
האוכל היה נושא רגיש אצלנו בקבוצה, קבוצה מאתגרת של טבעונים, אוכלי כל, רגישים לגלוטן, חשדני אוכל ועוד. אבל גם על אלה הצלחנו להתגבר. הטעמים של סין מאוד חזקים, הכל מלוח, מתוק, חריף, וטעם המונסודיום ניכר בכל מאכל. אך אפשר גם למצוא אוכל ״נקי״ או ״רגוע״.
המורים דאגו לקחת אותנו למסעדות מיוחדות בה טעמנו ונהנינו ממאכלים מסורתיים. בכל מסעדה ישנו תפריט עם תמונות של המנות, כך שיותר קל להזמין ולהבין אותך. מומלץ וכדאי לשחרר קצת את המגבלות שלך אחרת חוויית האוכל יכולה להפוך לסיוט. למדנו גם לקנות ירקות בסופר ואצל הירקנים, כך שיכולנו להכין בחדר סלט, כריך עם אבוקדו, או אפילו דייסת שיבולת שועל. דווקא הארוחות שעשינו בחדר היו טעימות ומנחמות, אולי כי היו מוכרות יותר.

חברים
לטיול הזה החלטתי לנסוע למרות שחבריי הקרובים לא הצטרפו אליו השנה. למזלי הטוב הכרתי חברים נהדרים, אנשים טובים עם לב רחב, אנשים שכיף להיות בחברתם.
היה נעים וטוב לטייל יחד ולחלוק איתם את החוויות, להתמקח בשווקים, לשתות בבר סיני וליהנות משירי פופ סינים, לטייל, להצטלם, לצחוק יחד ואפילו לרקוד ריקודים סלוניים באמצע הרחוב עם קבוצת קשישים סינים.

הערבות הבוכיות
המראות של הערבות הבוכיות בסין השאירו בי חותם וגרמו לי לרוגע ולגעגוע. הן אותן ערבות שקישטו את ילדותי בארץ. הסינים הפתיעו אותי בטוב ליבם. הם נראים מבחוץ כל כך קשים וזעופים, אך מבפנים הם אדיבים ומוכנים תמיד לעזור.
יש משהו נפלא באווירה ברחובות. כל כך הרבה אנשים, אך יש זרימה ושקט, אין מהומה, אין בלאגן. הכל רץ כמו גלגל שיניים משומן. בתחבורה הציבורית, הנוסעים מיד קמים אם עולה אדם מבוגר או נכה לאוטובוס, הכבוד הדדי בין הבריות ניכר בכל מקום.
כשהגענו לבייג׳ינג הכל נראה גדול ומבלבל, הכל נראה לנו אותו הדבר, השלטים, החנויות, העצים, כל הסינים נראו אותו דבר, הסינית נשמעה סינית, והאנגלית משובשת ולא מובנת, הרגשנו מנותקים. לאט לאט הצלחנו להבחין בשוני ובדקויות בין האנשים, בין הרחובות, ההליכה ברגל לבית החולים כל בוקר נעשתה באופן טבעי, תוך חציית הגשר מעל הנהר, אפילו חציית הכבישים הסואנים באופן אסרטיבי מול הנהגים המטורפים של העיר. התחלנו להרגיש בנוח לנסוע לבד באוטובוסים וברכבת התחתית ואפילו העזנו לפנות לסינית ולדבר כמה מילים בשפתם.

מוטקה, עינת וטוביה הדריכו אותנו לכל אורך המסע המיוחד הזה, ליוו אותנו בכל יום, לימדו, ענו בסבלנות (ובציניות השמורה להם) על השאלות הרבות שהמטרנו עליהם וסבלו את הבלבלת שלנו בצורה הראויה רק למורים מברושים. הם דאגו שנחווה את סין הכי יפה והכי נעימה שאפשר, ושנספיק בשלושה שבועות לנשום את המסורת ואת העיר כולה.

מבית החולים נשארה לי ההרגשה שרפואה סינית היא פשוטה יותר ממה שחושבים, ושאין ספק שזה עובד. ראיתי כיצד מאות אנשים מגיעים מידי יום לטיפול ונותנים את אמונם ברופאים מבלי לשאול שאלות או לפקפק בהם. הם קיבלו טיפולים כואבים מאוד מבלי למחות ומבלי לשאול שאלות.
הופתעתי לראות שבמרפאות בסין לא נותנים שום התייחסות להגיינה, ושהטיפולים נעשים בידיים חשופות על אותם הסדינים לכל המטופלים, בלי לחטא, בלי לנקות. זה די זעזע אותי, אך לסינים אין בכלל תפיסה כזו, ונראה שחיידקים הם רק פיקציה. לטפל בהרפזוסטר פעיל עם מחטי אש וכוסות רוח נעות, כשכל הדם ניגר על הסדינים, ללא כפפות או חיטוי, כשהרופאה לרגע לא מראה פחד או רתיעה מהדבקות במחלה, זה עורר בי השתהות ופליאה.

השיח על ״הרוח הרעה״ שנכנסה לגוף ויש לסלקה בכל הכח עוררה בי סקרנות ושאלות רבות. האם הם עשויים באמת מחומר אחר? האם הם מוגנים? בארצות המערב דבר כזה לא היה מתקבל על הדעת. נדרשתי לשחרר את כל הפחדים שלי על מנת להיות נוכחת בחדר הטיפולים ולהתנתק מכל מה שהורגלתי אליו בישראל, בבית. המראות של הטיפולים היו מרשימים ומבהילים כאחד. מצד אחד וירטואוזיות של דיקור ומיומנות שלא ראיתי בשום מקום אחר לפני שהגעתי לסין, ומצד שני חוסר הגיון בריא.

סין – אני כבר מתגעגעת
חווית המסע לסין הייתה כל כך עוצמתית, אני מחכה לחזור לשם כדי להרגיש את עוצמתה שוב, והפעם להיות פנויה יותר מההלם הראשוני. כמה ימים לפני שעזבנו התחלתי להרגיש בנוח, הרגשתי שאני חלק מהתרחיש, חלק מהאווירה, ושבדיוק עכשיו אני מתחילה להבין, אבל אז כבר היינו צריכים להיפרד מסין ולחזור הביתה.

חזרתי למשפחה, לטעמים המוכרים ולמיטה המחבקת שלי. לקח לי זמן לעבד את כל המראות, הידע, הנופים, הריחות והאנשים שפגשתי שם בביג׳ינג. עכשיו נשארה לי מעין כמיהה לחזור לשם, להרגיש שוב את המקום הזה שנקרא סין, שרק טעמתי ממנו ביס קטנטנן, אך מעורר תיאבון. אין בי ספק שאחזור לשם שוב, אולי אפילו ממש ממש בקרוב.

זה הזמן להודות למורים שליוו אותנו, למוטקה, עינת וטוביה היקרים, שעזרו לנו להתאקלם ולהרגיש בנוח הרחק מהבית. תודה מקרב לב.

סין 3
סין 5
סין 2
Call Now Button דילוג לתוכן